רוחי ואליהו מאיר היו זוג אוהבים. הוא אהב את משחק הקלפים והיא את מלאכת הצחצוח. מדי ערב כשהיו חוזרים מעמל יומם, היו סועדים יחדיו את ארוחת הערב ולאחריה היו מתמסרים, איש ואישה, לאהבתם. לאחר שהיה יוצא את הבית, הייתה אוספת אליה את כלי הניקוי מתחת לארון הכיור שבמטבח, מעטרת את כתפה במגבת בד קטנה ומקרצפת ומבריקה בחדווה רבה כל מה שרק היה בר מירוק וקרצוף. את הרצפות ואת החלונות, את המראות ואת המנורות, בין חריצים נעלמים ומעל ארונות עץ כבדים, אחורי דלתות ותחת תמונות, גבוה כנמוך, נסתר כנגלה. כל שטח ושטח היה מקבל את הטיפול הראוי. אפילו את עלי גינת הירק שטיפחה על אדן החלון, הייתה מבריקה בעדינות ובסבלנות אין קץ בפיסת צמר גפן לח. אך ללא ספק, אהבתה הגדולה הייתה מסורה לאוסף חפצי הנוי היקרים אשר קישטו בגאווה את סלון הבית. מזנון רחב וגבוה חיבק את החדר מכל צדדיו ונמתח מן המסד ועד הטפחות, עטור מדפי עץ ארוכים חומים וכבדים ועליהם, מתוחים כחיילים, אוצרותיה הנוצצים. אגרטלי קריסטל זקופים, מעוטרים וחרוטים בצורות מרהיבות, צלחות חרס מצוירות אשר עברו בין הדורות מאם לבת, תמונות אהובים בשחור לבן במסגרות זהב כבדות, פסלוני בדולח ושנהב שנאספו בקפידה, קערות בוהקות בצורות שונות ובגדלים רבים שקרני הצהריים היו משתברות בהן ומפזרות סביב אורות קשת יקרות, תיבות זהובות וריקות מרופדות בבדי לבד אדומים, משפחת ליצני זכוכית צבעוניים ואוסף תשמישי קדושה עתיקים ומרהיבים. כה יקרים לליבה היו חפצים אלו והיא הייתה עוברת אותם אט אט, מלטפת בעדינות במטפחת בד לבנה ונקייה, מברשת ומקדשת במסירות אינספור כל אחד ואחד מיקיריה. לאחר שסיימה הייתה מוזגת כוס תה רחבה, מתיישבת על כורסת הסלון ומתמוגגת מאור היקרות שהושב לה באהבה רבה.

את דומיית הקודש של צהרי שישי אחד, הרעידה פתע זעקת שבר בודדת ושכנים נסערים נמהרו אל קומתה. רוחי הייתה ישובה מחוץ לביתה על גרם המדרגות, מתנדנדת אחורה וקדימה וטופחת על פניה בחוזקה, ממלמלת מלמולי ציוץ צורמים ומתחננים שנעקרו מגרונה ונשרקו מבין שיניה. שלושה נושים גבוהים ורחבים טיפסו וירדו במעלה ובמורד המדרגות. היו הולכים עמוסי שלל ושבים בין הרף בידיים צמאות. פוסחים, עיקשים וחירשים, על המכשול המייבב. שעה שנסתלקו, היה הבית עירום ומושפל. קירותיו נותרו פצועים וחלליו מהדהדים את עלבונם ורק שברי ליצן זכוכית צבעוניים נותרו פזורים ומדממים על רצפת החדר.