עריפת הראשים. ניתוחים במוח. בדיקות פסיכו-אנליטיות מעמיקות. פירוש חלומות. הרגליי היגיינה. מה אני אוכל. מה אני שותה. מה זה עושה לי. איך אני רואה, ומה זה עושה לי. צלילה לילדות מ-כל הכיוונים האפשריים. למה זה נראה לי הגיוני, והאם זה באמת נראה לי הגיוני, והאם יש הגיון.

באזז.

...קשה להגיד מדוע אלעד לא התחתן ולא רצה ילדים. אין ספק שעברה עליו ילדות קשה, בצל זיכרונות השואה של הוריו. אולי הוא פשוט לא רצה להביא ילדים לעולם כה אכזר, כפי שהוא ראה אותו דרך פריזמה של זוועות השואה שתיארו לו הוריו בפרוטרוט מדי ערב, במקום סיפורים לפני השינה. הוא לא אמר לי את זה אף פעם, אך איכשהו, בהיותי נכד של ניצולי שואה בעצמי, חשתי בזה. מה שהוא אמר לפרוטוקול, בדרך כלל, היה הסבר אבסורדי ביותר: "מה אני צריך ילד? שהממזר הקטן יירש את הכסף שלי? שיתאמץ בעצמו בשביל הכסף!"...

..."הצבר" הראשון הגיע אלי למחרת בבוקר. זה היה בחור ערבי, דוקטורנט לפיזיקה. "אני בקשר לבחורה, ללמוד רוסית, יאני", הצהיר מהכניסה לחדרי. "ואיך העברית שלך?", שאלתי, "תוכל ללמד אותה?". "בטח, בטח, גם עברית וגם ערבית, מה שהיא תרצה", ענה לי. "זאת חייבת להיות בחורה?", שאלתי אותו בחשדנות. "אני חושב שמבחורה אני אלמד הכי טוב", ענה לי בלי למצמץ, "שפה יפה רוסית, יאני", התחנף אלי, "שפה של טולסטוי, של דוסטוייבסקי". לבי נמס. רשמתי את פרטיו והבטחתי למצוא לו בחורה. אחריו הגיעו כמה סטודנטים ממוצא מזרחי. גם הם רצו ללמוד רוסית מבחורה. גם הם אהבו ספרים של טולסטוי ודוסטוייבסקי. זרם של גברים שחומים, ערבים ויהודים, חובבי לשון וספרות רוסית, לא פסק במשך כמה ימים. הרשימה הלכה והתארכה. כעת הייתי צריך לספק להם בחורות...

 ...כשמנשה גילה שיומנו לא נמצא בתיקו, לבו החסיר פעימה. היעלמותו של היומן הייתה מחייבת אותו להתמודד עם המפלצות והשדים שארבו לו אל מחוץ לעולמו המוכר והמתויג, לרבות עם אלה שבנבכי נפשו. אחרי חיפושים ותשאולים שנמשכו כמה שעות, מנשה החל לאבד עשתונות. כל חייו היו ביומן: מספרי הטלפון של מכריו, ימי ההולדת של בני משפחתו, יום הנישואין שלו, פגישות עם המבוקרים, ישיבות צוות, מועדי הגשת דוחות הביקורת להנהלת המשרד, רשימת קניות בסופר, מועד סיום התחייבות לחברת הכבלים, ביקור אצל שיננית, כנס ביקורת בסקטור ציבורי בים המלח... כל מה שנשאר לו זה הפנקס האדום הקטן וזיוניו עם רבקה שהפכו לשגרה מייגעת. מנשה התיישב בכורסתו וניסה לדמיין איך ייראו חייו שכל מה שיש בהם זה זיונים עם רבקה מדי יום חמישי בערב. הוא העלה בזיכרונו את עכוזה הכחוש ושדייה הנפולים של הקלדנית המזדקנת, אשר החלה בתקופה האחרונה להתעניין מתי הוא מתכוון לעזוב את אשתו ואף הזכירה מונחים מעורפלים שלמדה ככל הנראה בסדנה למניעת הטרדה מינית, דוגמת "קיום יחסי מין תחת מרות"... פניו של מנשה האדימו, חרחור מוזר עלה מגרונו, הוא הרגיש שהוא נחנק, נעמד כדי לפתוח חלון, נתקף לפתע בחילה עזה ורוקן תכולת קיבתו לתוך פח אשפה. אחר כך התיישב עוד פעם, ניגב את פיו עם המגבונים הלחים שנועדו לשמור על ההיגיינה בעת מפגשיו הרומנטיים עם רבקה, קם בשנית, השמיע צעקה איומה, הרים את הכונן של המחשב, חשב לשנייה על כל תוכניות הביקורת שאגר שם, שם אותו במקומו, הרים מסך, ניתק אותו בזהירות מהכונן, השמיע צעקה של חיה פצועה פעם נוספת וניפץ את המסך על הקיר...

סיפור אישי וקשה.

יש נקישות בדלת. חושך בחוץ. הוא נמצא בחדרו, שומע מוזיקה בפול ווליום. רוקד בחדר בפראות. הוא יודע בליבו שבאים לקחת אותו. כבר חודש הוא רק רוקד ושומע מוזיקה. הוא חייב להמשיך לרקוד כדי לתת אנרגיה לזרם, למהפכה. 

סיפור אישי וקצת מצחיק.

פגשתי בחורה. אל תשאלו, אמא שלי שידכה לי אותה בבית משוגעים. מקום פסטורלי הבית משוגעים הזה. אתה בא, מחכה לך בחורה על ספסל, בין הצמחים והקקטוסים ולרגע אתה חושב שהחיים בעצם די פשוטים. אבל אז אתה נזכר שאתה בבית משוגעים ושעל הספסל שאתה יושב, נמצאת מימינך הבחורה ומשמאלך אמא שלך. 

בתחנה המרזית של תל אביב , ריח של מוות , בירה וסגריות. אם לא תהייה לי סיבה טובה בחיים אני לא אגיע למקום הזה, רעיון עבודה מסריח בעבודה מסריחה ובמשכורת עוד יותר מסריחה. בכלל התחנה המרכזית מיצגת את העיר עצמי התחנה חדשה ומודרנית מאוד והאנשים האנשים האלה כל מה שנשאר מהם זה הנשמה.

הנסיעה באוטבוס משכיחה לי אותה המוזיקה לא נותנת למחשבות שלי לקחת אותי . הנהג בולם בפתאומיות, שניות אחרי זה נשמע "לאן אתה נוסע, תסתכל על הכביש, מי למד אותך לנהוג?".

אנשים לא תמיד מנצלים את מה שהחיים מזמנים בדרכם, לפעמים ההיזדמנות חולפת כך שזה כואב.

ולפעמים........

I was already counting to thirty. Thirty one, thirty two.. I think I'm about to explode. I open my eyes in determination, attempting to spot Ethan through the blur of the water. He's right in front of me, eyes squeezed shut and puffy cheeks, in where he stores the rest of the air he has left.