לפני שנים רבות, בזמנים רחוקים, אנשים ואלים חיו ביחד והיו מודעים לנוכחותם האחד של השני. היו להם, לבני התמותה ולאלים, יחסים מורכבים. באותם הזמנים, במדינה רחוקה טרויה שמה, שלטו בעוז ובתבונה המלך פריאם Priam)) והמלכה הקובה ((Hecuba. היו להם הרבה ילדים, כולם, מן הסתם, נסיכים ונסיכות.

כמנהג אותם הימים, חלק מהנסיכים ומהנסיכות נשאו בדמם כרומוזומים של אלים וחלקם את הכרומוזומים של פריאם אך לא את של הקובה.

אני זוכרת שהלכתי לפסיכולוג

סיפור קצר שכתבתי, אשמח אם תיקראו ותתנו ביקורת על הכתיבה, על הרעיון הכללי ועל איך הסיפור נתפס בעיניכם.

...הוא המשיך לחיות וליהנות בהרים, עד שיום אחד הציפור קראה לו לחזור. אתה חייב, היא אמרה לו. חוץ מזה, תתנחם, כולם רוצים לחיות במישורים.

וכך הוא חזר. הוא שב למחילה בה נולד. הדחף לטייל ולשוטט שהיה טבוע בו מאז ומעולם רק התגבר בתקופת שהותו בהרים, ואריה המשיך את טיוליו במישורים שמסביב למחילה. אך הטיולים האלו לא השתוו למסעות האדירים שערך בהרים, ותחושת עצב תמידית ליוותה את אריה בכל מקום שאליו הלך.

הפעם הראשונה שאני כותב,אז אנא סלחו לי אם היצירה ממש לא בשלה,אם אפילו אפשר לקרוא לה ככה. 

זה יותר הרהורים שרשמתי  כתוצאה מנסיעה משותפת עם חבר. 

בכל מקרה רק רציתי לשתף ..תהנו. 

במחסום- סיפור קצר מהמותן